פסק-דין בתיק ת"א 18736-08

1.                  התובעת, ילידת 6.3.1941, נפגעה בשתי תאונות דרכים, ביום 11.10.01 וביום 6.703. בתאונה הראשונה נגרם לתובעת שבר בכתף, שכתוצאה ממנו נגרמה לה, על פי קביעת המומחה מטעם בית המשפט, נכות אורטופדית בשיעור 20%. המומחה בדק את התובעת גם לאחר התאונה השניה ולא מצא כל החמרה במצבה. בחוות-דעתו ובחקירתו סקר המומחה בעיות רפואיות נוספות שברקעה של התובעת, שאינן קשורות לתאונה. בד בבד פנתה התובעת למל"ל לענף סיעוד, והיא זוכה כיום לעזרה בהיקף של 10 שעות שבועיות. התובעת טוענת שהצורך בעזרה נובע מהתאונה, ולמעשה היא זקוקה לעזרה בהיקף העולה בשיעור ניכר על זה שניתן לה מטעם המל"ל. הנתבעות טוענות שהפגיעה בתאונה אינה מצריכה עזרה של שממש, וכי יש לנכות את מלוא גימלת הסיעוד מכל פיצוי שישולם לתובעת (יוער שהמל"ל פנה בתביעת שיבוב כנגד מבטחת התאונה הראשונה, וזו נדחתה ברובה כעולה מפסק-הדין שצורף לסיכומי הנתבעות 1, 3 ו- 5).

2.                  המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה, ד"ר עמוס פייזר, מצא בבדיקתו ביום 26.12.02 מגבלת תנועה בכתף ימין בכפוף לפנים ובאבדוקציה, והעדר סיבוב פנימי. מגבלות אלה נובעות, כך הבהיר המומחה, מהחיבור הלא מוצלח של השבר בכתף, עד שנוצר וארוס בזווית של 40 מעלות וראש ההומרוס מצוי בעמדת תת פריקה. מצב דברים זה גורם להגבלה בינונית בתנועות הכתף ומקנה נכות בשיעור 20% לפי סעיף 40(1) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. בבדיקה חוזרת שערך המומחה, עובר לעריכת חוות-דעתו השניה מיום 10.6.09, נמצאו מגבלות דומות למדי בכתף (חל שיפור זניח בסיבוב הפנימי - ראו עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 21-22), והמומחה קבע שלא חל כל שינוי במצב הכתף או בנכות שיש לקבוע בגינו. הוא הבהיר שלתובעת שינויים ניווניים בידיים ובברכיים, פגיעה במרפק ימין וממצאים בחוליות הגב, כל אלה ללא קשר לתאונות. בחקירתו העריך המומחה כי כל אחד משלושת השברים שנמצאו בבדיקות התובעת בחוליות עמוד השדרה מקנה נכות בשיעור 5% (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 21-23) וכי מצב המרפק מתאים לנכות בשיעור שבין 10% ל- 20% (שם, שורות 24-26). אין בידו להעריך עד כמה משפיעה מחלת הריאות הכרונית של התובעת על תפקודה (שם, בשורה 29 - עמ' 3 לפרוטוקול, בשורה 1). התובעת השיבה בעדותה שבשל מצב ריאותיה היא משתמשת במכשיר אינהלציה ובחמצן גם יחד (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 1-2). היא אומנם טענה שהתאונות השפיעו על מצבה גם בהקשר זה, אולם עיון בתיקה במל"ל מעלה שהתלונות על מחלת ריאות כרונית קדמו לתאונה.

3.                  המומחה הבהיר בחקירתו שהנכות מאפשרת לתובעת לאכול, להתרחץ ולהתלבש לבד (עמ' 3 לפרוטוקול, בשורות 17-18) ואם ניתן היה לבודד את הנכות בכתף היה מקום לאמר שהיא מגבילה את התובעת רק מביצוע עבודות פיזיות שכרוך בהן מאמץ, כגון נשיאת משקל מעבר למספר קילוגרמים (אין מניעה שהתובעת תרים סיר), הזזת רהיטים וניקוי הבית (שם, שורות 18-20).

4.                  עיון בתיקה של התובעת בענף נכות במל"ל מעלה כי כבר בשנת 1988 טענה התובעת שהיא סובלת מבעיות נשימה וריאות, וכן מ"גב ורגליים וידיים וחוסר יכולת ללכת ולתפקד" (טופס תביעה למל"ל מיום 22.11.88). בועדה מיום 24.8.89 טענה לבעיות נשימה במאמץ, חולשה וחוסר יכולת להתהלך מעבר למרחקים קצרים כמו גם בעיות גב לאחר שהיא עומדת במשך 10 דקות. על תלונות דומות חזרה בפני רופאי המל"ל שבדקו אותה במסגרת תביעתה. בפני פקיד התביעות טענה ביום 19.7.90 שהיא סובלת מבעיות בכתף וברגליים ומצבה הרפואי לא מאפשר לה לעבוד. בבדיקה במל"ל ביום 26.1.93 טענה שקשה לה ללכת ולקום והיא סובלת מבעיות בברכיים וביד שמאל. בבדיקה אצל רופא נוסף במל"ל ביום 27.1.93 טענה שהיא מתקשה לעלות במדרגות ומתעייפת. בבדיקה על ידי רופא המל"ל ביום 20.1.98 נרשם מפיה "קשה לה ללכת. הגב נתפס. בעיות בידיים כאבים וחוסר תחושה בידיים". ביום 14.9.99 נרשם מפיה במל"ל שהיא "צורכת חמצן בלילה" ומטופלת באמצעים שונים בשל בעיות הריאות (נרשמו גם תלונות נוספות), וביום 25.10.99 טענה במהלך אבחון רפואי ש"הבעיות בגב הרבה יותר חמורות. סובלת מכאבי גב איומים בגב תחתון וכן כאבים ברגליים. גילו שיש לה שבר". התובעת התלוננה גם על מצב יד שמאל, שעברה ניתוח. במסגרת הנכות הכללית המשמעותית מאוד שנקבעה לה בסיכום הועדה מיום 25.10.99 נכללו אכן שלושת השברים בעמוד השדרה, כאשר לכל אחד מהם נקבעה נכות בשיעור 5%, בדומה לקביעת המומחה מטעם בית המשפט.

5.                  על רקע תלונותיה הרבות של התובעת על מצבה הרפואי אין אלא להתפלא על שהמשיכה לטעון, גם במהלך חקירתה, כי עובר לתאונה היתה בריאה (סעיף 2 לתצהיר ובעמ' 8 לפרוטוקול, שורות 10-15). היא הכחישה שנקבעה לה במל"ל נכות אורטופדית (שם, בשורות 21-23), אף שמעיון בתיק המל"ל עולה כי בשל מגבלות אורטופדיות נקבעה לה נכות רפואית של כ- 30% במשוקלל. היא הכחישה גם את העובדה לפיה התלוננה שנים רבות על כאבים בצוואר, בגב ובברכיים (שם, שורות 26-28), וזאת על אף התלונות הרבות שנרשמו מפיה בהקשר זה הן בתיעוד הרפואי והן בבדיקות במל"ל.

6.                  כאמור, התובעת הגישה תביעה לגימלת סעוד בסמוך לאחר התאונה הראשונה (ביום 15.10.01, ארבעה ימים לאחר התאונה). תלונתה הדומיננטית היתה על פגיעה בכתף בתאונה. בבדיקת האחות עורכת הערכת התלות נמצא צורך בעזרה בהלבשה, ברחצה ובאכילה. כפי שהובהר לעיל, המומחה מטעם בית המשפט אינו סבור שהנכות מושא התאונה מגבילה את התובעת בפעולות אלה. יתכן אמנם שבפרק הזמן הקרוב לתאונה (הערכת התלות הראשונה נערכה ביום 13.12.01, כחודשיים לאחר התאונה), ניתן היה לייחס חלק מהמצב לתאונה ביתר קלות, אך לא לאחר מכן. קיים קושי לקבוע מסמרות בעניין זה שעה שהמומחה מטעם בית המשפט לא קבע לתובעת נכות זמנית, ועניין זה לא התעורר לא במסגרת שאלות ההבהרה ולא במסגרת חקירתו. עם זאת, ניתן לשער מהאמור בתחתית עמ' 1 לחוות-דעתו הראשונה כי במהלך חצי שנה לפחות לא היה בידי התובעת להשתמש ביד הימנית. מכל מקום, לא ניתן לדעת עד מתי השפיעה התאונה באופן ישיר על תפקודה של התובעת בפעולות היומיום, ומתי הפסיקה השפעה זו.

7.                  בשל שפע הבעיות הרפואיות שברקעה של התובעת לא ניתן לקבוע עד כמה, אם בכלל, מצדיקה הפגיעה בתאונה תוספת לעזרה. קביעת התלות לא נערכה על ידי רופא, ולא מונה מומחה מטעם בית המשפט כדי להעריך איזה חלק מהעזרה נובע ממצבה הבריאותי ללא קשר לתאונה, ואיזה חלק, אם בכלל, נובע מהתאונה. לכאורה היה מקום לאמר שמאחר והתובעת טענה במל"ל שהצורך בסיעוד נובע מהתאונה הרי שמדובר ב"הודאת בעל-דין" ויש לנכות את מלוא גמלת הסיעוד מהפיצוי לו זכאית התובעת. עם זאת, מאחר ומדובר בסוגיה רפואית, והתובעת אינה בת הסמכא לצורך קביעות מעין אלה, וגם על רקע העובדה שהטענה עלתה בסמוך לתאונה ובזמן שנראה שגם לשיטת המומחה מטעם בית המשפט נודע למצב היד השפעה רבה על תפקוד התובעת, לא נראה שיש מקום לקביעה מעין זו. המירב שניתן לאמר הוא שכל תוספת עזרה שהצריכה התאונה, אם בכלל, מצאה לה מענה באותו חלק של גמלת הסיעוד המשוייך לתוצאות התאונה. קרי: בהנחה שהתאונה גרמה לצורך בתוספת עזרה כלשהי, בין בטווח הקרוב ובין בטווח הרחוק, הרי שאותה תוספת מאויינת באמצעות החלק מגמלת הסיעוד שניתן לייחס לתאונה. אמנם אימוץ גירסת התובעת בתצהירה ובעדותה, ולפיה כל מגבלותיה נובעות מהפגיעה בכתף, מביא היה למסקנה לפיה יש לנכות את מלוא תגמולי המל"ל מתביעתה ול"בליעת" התביעה פעמים מספר בגמלאות המל"ל, אולם לא נראה שיש לקבל את דבריה לעניין זה כ"כזה ראה וקדש".

8.                  משכך הם פני הדברים אין התובעת זכאית לפיצוי כלשהו למעט הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני. הפיצוי בגין התאונה הראשונה עומד איפוא על 34,400 ש"ח במעוגל (החישוב נערך לפי הכללים שבתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, על בסיס נכות בשיעור 20% ו- 4 ימי אשפוז, בניכוי גיל ובצירוף ריבית). התאונה השניה לא הותירה בתובעת נכות כלשהי, וניתן להצביע על מסמכים בודדים למדי הקשורים לה ישירות. עם זאת, נראה שכאביה הוחמרו לזמן מה. לפיכך יש להעמיד את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם בעקבות התאונה השניה על סכום של 10,000 ש"ח (הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין). לכל אחד מסכומים אלה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.08% והוצאות משפט בסכום של 1,200 ש"ח לכל תאונה (הכוללות את הטענות הנוגעות לחיוב הנתבעים בהוצאות חקירת המומחה, מול העובדה שזו לא העלתה כמעט דבר). מהפיצוי לו זכאי התובעת ממבטחי התאונה הראשונה יש להפחית את התשלומים התכופים ששולמו, שכללו שכ"ט עו"ד ומע"מ. סכומם המשוערך של אלה (8,000 ש"ח מיום 14.10.02 ו- 11,200 ש"ח מיום 12.10.03) עומד על 29,450 ש"ח, וסכום זה יש לנכות מהפיצוי בצירוף שכ"ט עוה"ד והוצאות המשפט שנפסקו בגין התאונה הראשונה.

9.                  התשלום לתובעת יבוצע עד ליום 1.6.11, שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום,  ח' ניסן תשע"א, 12 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: